מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם > יהודי קרקוב בשנים 1939-1918

בין צללי עיר : זכרונות | מחבר: מאיר בוסאק

אף כי ילדותי היתה רוויה סיפורי אגדות על קרקוב היהודית, התמונה הראשונה, שנחרתה בלבי, לא היתה מעולם האגדה – זו היתה מציאות יפה מכל אגדה. בימי הקיץ ואני עם אמי ואחותי אלזה התינוקת באחת מעיירות הנופש. התגוררנו בחדר שכור בבית לבן הכתלים, בעל גג גבוה של קש. חלונות החדר נשקפו לגינה קטנה, ירוקה, בה גדלו שיחי ורדים. הוורדים האלה בתוך הירוק וריחם!... מאז... מאז... ריח זה של ורדים...!

ממול היה בית דואר של העיירה ולידו תיבה למכתבים. הייתי כבן שלוש. מאמי ביקשתי נייר ועפרון וכתבתי באותיות שלי, בכתב שלי. את "המכתבים" שמתי בתיבה. כתבתי: אבא, בוא, יש פה ורדים וריח...

שאלה אמי: מי ידע לקרוא את כתב ידך?

ואני עניתי: אבא ידע, הוא ידע...

אשר לאגדות על יהודי קרקוב – את רובן שמעתי מפי רבי, ר' אברהם ברגמן. טרם אספר עליו, הנה משהו על רבי הראשון וה"חדר" שלו. שמו היה ר' ליפא האובן. זכורה לי התמונה – בתו של ר' ליפא באה לביתנו, לוקחת אותי על זרועה ומביאה ל"חדר" אביה. היינו קבוצה של כעשרים ילדים בגיל משלוש שנים. ר' ליפא היה יהודי נעים, ממוצע קומה, בעל זקן חום ודליל, איש צנום, מחייך ולעתים משתעל קצת. למדתי אצלו עד שהגעתי ללימוד חומש. לאמיתו של דבר לא רק אצלו עד שהגעתי ללימוד חומש. לאמיתו של דבר לא רק אצלו למדתי אז. ר' ליפא היה מתעסק גם בשדכנות, ובימים שבנו החייל היה מקבל חופשה מהצבא, היה לבוש המדים ממלא את מקום אביו, בלמדו את הילדים. אהבתי להתבונן בפני הבן המגולח, שכובע חיילים לראשו ולא הבנתי מדוע בשעת הלימוד מטלטל הוא את ראשו מעל לספר החומש, ועיניו מחפשות משהו פעם בחלק העליון של הדף ופעם בחלקו התחתון. בשבתות היה אבא בוחן אותי בקטע שלמדנו מפרשת השבוע.

- כך הסבירו לך ב"חדר"? – היה שואל אותי לעתים – אתה בטוח שכך הסבירו?

אחר שבועות אחדים של לימודי החומש הוציא אותי אבא מה"חדר" של ר' ליפא. לימים הסביר לי, שבנו של ר' ליפא קורא בתרגום היידי, עברי-טייטש, ולפיו מתרגם את הטקסט לילדים. מכיוון שסידור המילים ביידיש שונה מזה בעברית והבן מסביר את המשפטים בתיאום הסידור המיספרי של היידיש לזה בעברית, אין תרגום המלים יוצא נכון.

הוכנסתי לבית הספר העברי לכתה א'. במוסד זה למדתי גם בכיתה ב'. מאותה תקופה זכורה לי האפיזודה – המורה הנמוך, מר הוכמן, נכנס לכתה וחילק לילדים גיליונות נייר גדולים. הוא כתב על הלוח את המלים: "נציגי העמים החליטו, שאנגליה תקים מדינה ליהודים בארץ ישראל".

הוא הורה לנו להעתיק את המלים מהלוח ולשמור לתמיד על גליון הנייר. אח"כ סיפר על הצהרת בלפור, שניתנה ליהודים לפני זמן-מה, על התכנסות נציגי העמים ועל החלטתם למסור לאנגליה את הפיקוח על ביצוע החלטתם. לימים הבנתי, שכוונתו היתה לוועידת סן-רמו.

כנראה, לימודי היהדות בבית הספר הזה לא סיפקו את אבא ולכן העבירני לבית הספר הממלכתי ע"ש יוזף קרשבסקי, ללמוד שם מקצועות כלליים לפני הצהרים ול"חדרו" של ר' אברהם ברגמן ללימודי היהדות אחרי הצהרים.

ר' אברהם היה יהודי גבוה, חסון, איש נאה, ארוך זקן חום-מלבין. מלבד היותו "מלמד" היה גם שמש בבית הכנסת של ר' וולף פופר. דירתו היתה – חדר גדול בעליית-גג של בית ישן. בחדר הגדול היה פרגוד-יריעות-בד, שמאחוריו שלטה בקולות גבוהים, בצעקות, ליד תנור הבישול, אשת הרבי, אשה רזה עם פאה נכרית גבוהה. לעתים היתה עוברת מצעקות לשעול חריף ומעורר רחמים. היו לו לר' אברהם שני בנים יפים, גבוהים, חיוורים – אחד מהם מת משחפת – ושתי בנות, שם האחת חוה – ירקרקת ועדינת פנים – ושם השניה פסיה – סמוקת לחיים. רבי אברהם היה מלמד אותנו בדרך כלל כשליש מפרשת השבוע. כשלמדנו את ספר בראשית, היה קורא לפנינו פרקים מ"ספר הישר" ביידיש ושתי בנותיו, ילדות בגיל 8-7, ישבו עמנו והקשיבו, כשפסיה מוחה בלי קץ את דמעותיה, בשמעה את סיפורו של יוסף, שנמכר לישמעאלים ועיניה נוצצות בשמחה, בשמעה את דברי בני יעקב, המאיימים להחריב את מצרים, אם לא ישוחרר אחיהם בנימין.

ר' אברהם היקר...

מה"חדר" שלו עברתי ל"חדר" יותר גבוה של ר' נחום וייכסל-בוים, שהיה משוכן בבית מדרשם של הסנדלרים ברחוב קרקובסקה 21. היה זה בית עתיק ומתפורר. מדרגותיו היו עשויות עץ רקוב וחדרי המדרגות אפלים. השרותים היו משותפים לכל דיירי הבית. ישבנו ליד שולחן ארוך ומעלינו תלויה היתה מתקרה סדוקה מנורת נחושת כבדה, רבת הקנים, המתפשטים לרוחב. ר' נחום לימד מפרשים לתורה וגמרא. היה זה יהודי קטן, צנום, שחור, בעל זקנקן בצבע הפחם. סיפרו עליו, שהתגרש מאשתו בגט של מאה רבנים, לאחר שנטרפה דעתה עליה. תלמידיו אמרו: עם בעל רשע כזה, מה הפלא שאשתו השתגעה...

הוא היה מכה בקנה דק על כפות התלמידים. בשעות שלא היה מלמד, היה בולש אחר תלמידיו, שהיו משחקים לפעמים בכדורגל בשדרות בשכונה היהודית. פתאום היה מתגלה כרוח שחורה מאחורי העצים לראות מי מתלמידיו משחק. בחזור התלמיד ל"חדר" היה ר' נחום מאיים עליו באגרופיו וצועק:

- שקץ!... עד מתי תהיה שקוע במ"ט שערי טומאה... אוזן זו, ששמעה בהר סיני, כי לי בני ישראל עבדים, עד מתי תלך בדרכי הגויים?

הוא רצה להשפיע עלינו לבל נתרועע עם ילדים ממשפחות לא-דתיות, שחס ושלום לא נתקרב לטמפל, היכל הנאורים, וסיפר כי לאחר, שהוקם הבניין הזה, קילל אותו הרב ואז הופיע סדק בתקרת הטמפל. אנשי הטמפל קראו לגדולי האדריכלים לתיקון הפגם – והכל לשוא.

פעם תפס את אחד מתלמידיו ברחוב.

- מהיכן אתה בא?

התלמיד המפוחד סיפר את האמת: הייתי בארמון הוואוול. יש שם מערה, באשר השתכן לפני הרבה שנים תנין-מפלצת, שהיה חוטף את קרבנותיו וטורף. מה עשה הגיבור קראק? זרק למערה גופת כבשה, שאותה מילא בגפרית ובמסמרים. המפלצת אכלה, אך האוכל שרף אותה מבפנים. הלך התנין אל הנהר הסמוך, הוויסלה, שתה, שתה, עד שהתפקע. כך הציל קראק את העיר ועל שמו נקראת היא – קרקוב.

רבי נחום שמע. למחרת סיפר לפני כל התלמידים את סיפורו של התלמיד. סיפר והשתתק. ישבנו כמאובנים. מי יודע, מה הוא יעשה עכשיו... ואז ניגש רבי נחום לארון הספרים, הוא הוציא אחד מהם, קרא לפנינו את המסופר על דניאל, שישב בחצר מלך בבל. היה אז בבבל תנין, שהיה חוטף וטורף בעלי חיים שונים ואיש לא יכול לנצחו. אמר המלך לדניאל: בתנין הזה יש כוח אלוקי. אין איש יכול לגבור עליו... הלך דניאל והשליך לפניו התנין גופת גמל, שאותה מילא זפת, גפרית ומסמרים. התנין אכל ומת...

ר' נחום קרא, הסביר וסיים: ועכשיו אתם רואים ממי קיבל קראק את חכמתו... ממי הוא למד... הלא הספר, שממנו קראתי, נכתב לפני אלפיים שנה... ואתם נמשכים לשם, לעולמם, אל הגויים... במקום ללמוד תורה, כעם לבדד ישכון, לצפות למשיח – נדחפים לשם... צדיק גדול אחד אמר, שזה יכול להיגמר באסון, באסון גדול...

רגזנותו, קפדנותו והמיליטנטיות שלו דחו אותנו מר' נחום וגם מתורתו, שרצה להחדיר בנו. לעומת זאת אהבנו אנו, תלמידיו, ללכת לפנות ערב לבית המדרש "חברת תהלים", בו היה בערבים, בין מנחה למעריב, לומד לפני קהל הנאספים המגיד הישיש לדרברגר. תוך הסברת פרשת השבוע היה הוא מספר אגדות מהגמרא והמדרשים והקהל – יהודים חנוונים, בעלי מלאכה ואנו היינו יושבים פתוחי פה וקולטים כל מלה, שיצאה מפיו. דברי המגיד התחבבו עלי כל כך עד ששנים לאחר כך, בהיותי כבר תלמיד גימנסיה בכיתות גבוהות, הייתי הולך בערבים לבית המדרש של ר' שלמה דייכס, לשמוע את דברי המגיד מאותו בית תפילה. היה זה אדם צעיר, גבוה ורזה, בעל גון פנים שחמחמים וזקן מגודל, ערמוני. יום אחד נעלם ולא בא עוד ללמוד לפני הקהל ואז נפרצה שמועה, שהוא היה מיסיונר. כחלוף שנה-שנתיים הופיע שוב והוא מגולח זקן. איש לא פגע בו כשישב, אך לשולחן, שלידו היה רגיל ללמוד, לא ניגש איש.

אותי רדף ר' נחום במיוחד. בניגוד לרובם של תלמידיו לא גידלתי פאות. לא אומר, שרוח מרדנית ואפיקורסית היתה בי, הסיבה היתה פשוטה לגמרי. כאמור, לפני הצהרים למדתי בבית הספר הממלכתי ע"ש קרשבסקי. ברור, שר' נחום שנא את בתי הספר, אבל קיים היה חינוך חובה. אמנם, חלק מתלמידי ר' נחום, בני בתים חרדיים מאד, נמנעו מללכת לבתי הספר בתירוצים שונים, שהוריהם המציאו. לא הייתי בין אלה. בבית הספר ע"ש קרשבסקי למדו ילדים יהודיים בלבד, המנהל היה יהודי, אך המורים, כמעט כולם, היו נוצרים ואלה הציקו במיוחד לתלמידים, שגידלו פאות. מחנך כיתתי היה אחד בשם יוזף מזורקביץ, שהכה בסרגל על קצות האצבעות. המורה שקודזינסקי מצא כל מיני הזדמנויות לתפוס את התלמיד בפאותיו ולהרימו גבוה-גבוה עד שהתלמיד היה תלוי באויר... ומה הפלא, שלא גידלתי פאות?

מתקופת לימודי בבית הספר הזה זכורני –

במסגרת פעולות בית הספר היו גם ביקורים בטמפל, בימי החגים הלאומיים-פולניים. כשבאתי לשם הפעם הראשונה הוקסמתי מהיופי הצבעוני של הוויטראזים בחלונות, מהעיטורים על הכתלים. חיפשתי את הסדק בתקרה – ולא מצאתי. בית תפילה כזה ראיתי לראשונה ופתאום לא פחדתי, שהבניין יתמוטט. לא ידעתי איך להתנהג והסירותי את הכובע מהראש. והנה עלה על הבימה המטיף, הרב ד"ר טהון. אמרו – הוא רב פה. רב כזה, במדים כאלה ובמגבעת כזאת – שחורה וגבוהה, לא ראיתי מעולם. הוא פתח בדרשה, דיבר פולנית (פעם ראשונה שמעתי אז רב מדבר פולנית) והסביר לנו את חובת הנאמנות שלנו לפולין, ההולכת ונבנית אחר שנות שיעבוד ארוכות, נבנית לקראת שיוויון הזכויות והחובות של כל אזרחיה. הוא הדגיש, שעם כל האהבה שלנו לפולין, אל לנו לשכוח, שאנו יהודים, עם עתיק, שנתן לעולם את האוצר הגדול של התנ"ך ואת ענקי הרוח, היוצרים למען כל האנושות...

היינו גם מבקרים במוזיאונים. נחרת בליבי ביקור אחד במוזיאון הלאומי בקרקוב. אז ראיתי הפעם הראשונה את תמונתו של מאוריצי גוטליב – אהאסוור. קראתי לפני-כן סיפורים על היהודי הנודד הנצחי, ראיתי את תמונתו של שמואל הירשנברג, המציגה את היהודי הנצחי כזקן, הנמלט חצי עירום בין הצלבנים, ועוד תמונות של הנודד הזקן, כשעל גבו התרמיל ובידו מקל – אך הנה לפני אדם צעיר, שפניו עטורי זקנקן ועל ראשו זר-כתר משובץ אבנים טובות – נסיך יהודי... עמדתי מוקסם לפני התמונה והרהרתי: אילו היה לי כסף, הייתי נותן הכל תמורת התמונה. תלמידי הכיתה היו כבר באולם אחר של התצוגות ואני ניצבתי ליד תמונתו של גוטליב.

באותם הימים ואני בן שלוש עשרה ולאחר סיום הכיתה השביעית, האחרונה, בבית הספר של קרשבסקי. בחופשת הקייץ היינו, כל בני המשפחה, בכפר הנופש מאליובה, ליד העיירה יורדנוב בקרפטים. ימי החופש תמו ואנו ברכבת, בדרך חזרה הביתה. והנה סמוך לקרקוב הופיע פקח הרכבת לבדוק את כרטיסי הנסיעה. הראיתי את שלי. זה היה חצי כרטיס – כדין תלמיד. הוא דרש ממני להראות לו תעודת תלמיד. תעודות כאלה לא ניתנו לתלמידים בבית ספרנו. ממש לפני התחנה הסופית בקרקוב הוא חזר אלי והורה לי ללכת עמו. בלשכה שבתחנה החל לחקור אותי. התברר לי שתפקידו האמיתי אינו דוקא לנקב כרטיסים.

הוא שאל: כמה חברים יש בקבוצת ה-פ.מ.ק. שלך?

מה זה פ.מ.ק.? שאלתי, ואני באמת לא ידעתי אז שכוונתו לארגון-הנוער הפולני הקומוניסטי.

אל תיתמם... אנו עוקבים היטב אחרייך ומזמן... באיזו פעולה השתתפת באחד במאי האחרון?

- הייתי בבית הספר, כרגיל... אבל מדוע אתה שואל דוקא על יום אחד במאי?

- מה אתה רוצה לעשות כשתגדל?

- איני יודע עוד... אולי להמשיך ללמוד...

- מה ללמוד? חייטות? שענות? להיות מעורב ופעיל בתוך הפרולטריון?

- רוצה ללמוד בגימנסיה...

- בגימנסיה? כדי להיות עורך דין ולהגן על הקומוניסטים, הבולשביקים?...

- בסוף שיחרר אותי, אך את עיניו הבורקות, המאדימות ומזרות איבה זוכר אני עוד היום.

ור' נחום?

למזלי הוא לא היה בא בחודש מאי לאותו השוק הגדול, שנקרא "סקאלקה" והתקיים מדי שנה בקרבת הכנסיה של סטניסלב – ושם מאות דוכנים עם צעצועים צבעוניים – שבעים צבעים, פנסים צבעוניים, בובות בבגדים עממיים ועוגות ועוגיות צבעוניות – עולם קסום. הוא לא מצא אותי בשבתות אחרי הצהריים מסתכל במשחק כדורגל, בעמדי ליד חור בגדר הקרשים, שמסביב למגרש מכבי. גם לא ראה אותי בפארק יורדן, שבעיבורה של העיר ולא ראה אותי הולך עם חיוך על פנים באותו ערב של מוצאי שבת, היום הארוך בשנה, לקראת ליל הפלאים בסמוך לוואוול ונהר הוויסלה, באשר הושטו מאות זרים, נושאי פנסים דולקים, על פני המים וזיקוקין די-נור במאות צבעים הופרחו לשחור השמים, התנפצו, התרשפו, התפזרו - - -

וזאת לזכר ואנדה, בתו של המלך קראק, בה התאהב הנסיך הגרמני רידיגר, אך היא דחתה אותו. רידיגר פלש אז לפולין בראש צבאותיו. והיא – שלא ליפול לידיו – קפצה למי הוויסלה והתאבדה.

כן, ר' נחום לא היה יוצא מחוץ לרובע היהודי של העיר. יום אחד, כשבאנו ל"חדר" שלו אחרי הצהריים והנה – המנורה, הטיח, קרשי התקרה – הכל על פני השולחן והרצפה. זו הפעם היחידה, שהתלמידים היו מוכנים להסכים לדברי ר' נחום, שהיה רגיל לומר: נסים, הכל נסים...

כך היה אומר בספרו סיפורי חסידים, שאותם היה תמיד מסיים במשפט:

ואתם, שקצים, משחקים בכדורגל... זה עולמכם...

פעם העזתי ואמרתי: אבא שלי לא יכול להבין מה הרע בכדורגל...

לעזות כזאת של שאלה הוא לא ציפה. אחר שעה קלה השיב: אמור לאבא שלך, שאחד מגדולי ישראל אמר על כגון זה: אם מחוגי שעון מראים זמן בלתי נכון, לא המחוגים אשמים, כנראה, המנגנון בפנים מקולקל...

לפעמים, בשבתות לפני הצהרים היה ר' נחום מבקר בביתנו. הוא אהב כוסית י"ש עם עוגה וגם שיחת ויכוח קל עם אבא. אחרי שעזבתי את החדר שלו, הפסיק את הביקורים האלה.

לאחר שגמרתי שבע כיתות בביה"ס של קרשבסקי, המשכתי בכיתה השמינית בביה"ס ע"ש קזימיז הגדול בקרקוב. גם שם היו כל התלמידים מילדי ישראל, המורים – כמעט כולם נוצרים והמנהל מר שלמה שפיצר – יהודי. היה זה איש זקן, נמוך, קרח ועל ראשו תמיד מגבעת-אבטיח. בעיני התלמידים היה הוא אחד מגדולי המלומדים בחכמת ישראל בפולין. הן פירסם ספרים בתולדות היהודים, מונוגרפיות על גדולי ישראל – הכל בשפה פולנית, לפולנית גם תרגם את סידור התפילה. אותנו לימד ספרות פולנית. יום אחד שאל בכיתה, אם מישהו מהתלמידים, המתגורר קרוב, יכול להביא לו עתון ישן. אחד התלמידים הלך והביא עיתון ביידיש. המנהל שפיצר ביקש שוב: אולי יכול מישהו להביא עיתון פולני...

כשהובא העיתון המבוקש, ארז בו מר שפיצר ספר וביקש את התלמיד להעביר את הספר למישהו פולני-נוצרי.

רגש הכבוד והגאווה היהודית היה בי מילדותי. סיפורי "מלמדי" על העם שנבחר על ידי בורא עולם והקריאה היום-יומית בעיתון הציוני-הפולני "נובי דזנניק", שהופיע בקרקוב, וביומונים היידיים כ"היינט" ו"מומענט", שהגיעו מוורשה, פיתחו את הרגשות האלה – והנה מר שפיצר, מנהל בית ספר ליהודים, מתבייש ביידיש...

הרגשתי עלבון צורב. הוא מתבייש ומפחד פן יחשוד בו גוי, שלביתו בא עיתון בז'רגון... ואולי צדק ר' נחום? ואולי היהודי הקטן, הצנום, השחרחר הזה רואה את הגדולה ביהדות וגאה בה, שעה שאנשים כשפיצר מתביישים ביהדותם ומתבטלים בפני הגויים... אולי השפיצרים במעשיהם, שהם בלי ספק בלתי מכוונים, מוליכים לשמד...

היינו אז שלישיה של חברים קרובים – ואגשאל. שידע כבר אז לדבר עברית שוטפת, דולק ליבסקינד, לימים ממנהיגי הנוער הציוני בעיר ובימי המלחמה – מראשי תנועת ההתנגדות היהודית ואני. כשחזרנו יחד אותו יום מבית הספר, רתח ליבסקינד. אף שבעצמו לא ידע לדבר יידיש. בכל להב לבו שפך אש וגפרית על שפיצר, המתבייש בז'רגון, אך ואגשאל אמר בשקט:

כנראה, שכך מכתיב לו האינטרס שלו ואין להאשימו... אין לבקש אידיאליסטים, אין כאלה...

...נפגעתי, אך לא ידעתי מה לענות לו על אתר. ברם דבריו הציקו לי. לאחר ימים אחדים של מחשבות והיזכרות, בשובנו מבית הספר היתה כבר תשובה בפי:

אמרת – אין אידיאליסטים... אולי לא פגשת, אבל אספר לך על אנשים אחדים, לא רחוקים, לא מהספרות, אלא מה ששמעתי מפי בני אדם מהימנים, מעדי ראיה...

מפי דודי שמעתי על יעקב קענער, שהיה מדריך ב"יונגד", ארגון נוער בקרקוב. דודי היה חבר בארגון זה. הם היו מתכנסים בחדר שכור. יום אחד נכנס בעל הבית לחדר. היה זה יום קור נורא. בעל הבית הוציא נייר מכיסו ואמר לקענער: יש לי פסק דין מבית המשפט. לא שילמתם שכר דירה בעד שלושה חדשים – עליכם לפנות את החדר. פחד נפל על כולם. לא היה במה לשלם ולא היה לאן ללכת. פתאום קם קענער, ששלושה ימים בשבוע היה עובד בדפוס ושלושה ימים היה מקדיש להקמת ארגוני "יוגנד" בעיירות הסביבה. הוא לבש את מעילו ויצא. אחר כשעה חזר ללא מעיל וכולו רועד מקור. הוא אמר: נשארים...

התברר, שמכר את מעילו בשוק החפצים הישנים "הטנדטה" ושילם לבעל הבית את החוב...

ועוד מקרה – יוסף פישר, בעל בית הדפוס העברי בקרקוב היה גם חזן בטמפל. המתפללים שם היו עשירי העיר – רופאים, עורכי דין, מהנדסים, תעשיינים, סוחרים גדולים. באירועים כמו חתונות או טקסי אשכבה של מת היה פישר זוכה בתשורות גדולות ואותן היה משקיע בבית הדפוס שלו, כדי לפאר אותו ולהעלותו לרמה מודרנית ביותר ויפה ביותר. הוא היה מדפיס בהקפה, באשראי ספרים ועתונים עבריים, ביודעו מראש, שחלק גדול מהכסף לא יוחזר לו...

השנים הקשיבו, שתקו עד שוואגשאל פלט: משוגעים...


ביבליוגרפיה:
כותר: בין צללי עיר : זכרונות
שם ספר: בין צללי עיר
מחבר: בוסאק, מאיר
תאריך: 1986
הוצאה לאור : עקד
בעלי זכויות: עקד
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית